כשדלת בית משפחת קינן נפתחת נושמים לתוך הנפש את הצבעים הרגועים וההרמוניה שהבית משדר ומהר מאד מבינים שההרמוניה שחשובה בבית היא עוגן מרכזי של שניהם בחיים. זה ניכר באורח החיים של שניהם ובכל מקום בבית. בדירה נוכחת הרבה שלווה כמו צעיף רך וחמים ביום חורף שעוטף הלב. כניסה לעולם של שקט, עם אנרגיה טובה נוכחת שאי אפשר לפספס. כשהדלת של שושי ומישל נפתחת, היא לא רק נפתחת במובן הארצי - פיסי של המילה, שניהם פותחים את הלב לכל מי שנכנס.
שושי ומישל גרים בשדרה 22 שנים וזה ממש לא במקרה."אני זוכרת את השדרה לפני הרבה מאד שנים, כשגרנו לא רחוק מכאן ושני אחי חגגו בר מצווה בבית הכנסת שבשדרה", משתפת שושי בחיוך. "תמיד אהבתי את הרחוב הזה, ראיתי בו סוג של כפר בתוך העיר". שניהם גרו בתל אביב כל חייהם וכששושי החליטה שהשדרה היא המקום בו היא רוצה לגור, היא עשתה הכל כדי שזה יקרה. "היא שמה פתקים בתיבות הדואר בשדרה ופנתה לכל המתווכים...אין דבר שעומד בפניה כשהיא רוצה משהו..." אומר מישל בהרבה פרגון, הערכה ותמיכה וזה בדיוק מה שקרה.
כשהבנות היו בתיכון מישל ושושי עברו לגור בבניין, שפצו את הדירה מהיסוד והפכו אותה לקן המשפחתי שלהם. הרבה זיכרונות טובים יש מהדירה הקודמת, אחד מהם הוא "הנגרייה" שבאמצע הבית. "מישל ניגר הרבה מהנגרות שהייתה בבית. זה אחד התחביבים האמנותיים שלו. יש לו ראש יצירתי, כמו מצלמה הוא מצלם את מה שהוא רואה, עושה ומשדרג את הקיים" מספרת שושי, ובמשפט אחד מרגישים את הקבלה והפירגון לאהבות והבחירות שלו. אבא של שושי היה נגר ומישל היה בא אליו לנגרייה, רואה, לומד ויוצר פריטים חדשים בתעוזה ובלי חשש. נוסף על הנגרות, מישל גם מצייר וצלם חובב. הוא מצלם אנשים, טבע, נופים ובעלי חיים. באפריקה צילם את הגורילות ובאחד הטיולים הרחוקים גם את הכרישים הלבנים.
שניהם אוהבים לנסוע, לטייל ולראות עולם. לפני שנים, הם נסעו למקומות הרחוקים על פני הגלובוס ובין היתר הגיעו לניו זילנד, אוסטרליה ואלסקה; כבר אז היו עם הפנים לבאות. למקומות הקרובים יותר הם מטיילים בשנים האלו. בכל פינה בבית פוגשים נגיעות מתרבויות אחרות: האיש הזקן מוייטנאם שמחוץ לדלת, זה ששושי קנתה מאומן שגילף את פני הזקן. מר נלסון עם הז'קט האדום שמספר את הסיפור שלו עומד בכניסה ליד פריט ריהוט מיוחד שהיה בדירה לפני הבנייה. גם אותו מישל הפך למה שהוא עכשיו, ריבוע אחרי ריבוע הדביק בסבלנות ומאחורי שני אלו בכניסה נוכח קיר עם טפט מיוחד שלא פוגשים.
"הדירה שלפני הבנייה הייתה שונה באופי" משתפת שושי, "האופי משתנה, הטעם ונוצר משהו חדש וגם קצת אחר". מה שקיים בדירה החדשה כמו בישנה היא ההרמוניה בבחירת הצבעים, החומרים והפריטים השקטים. שושי, שעיסוקה לפני הפנסיה היה בתחום אחר לגמרי, אוהבת את עיצוב, אמנות ודברים יפים, תמיד הייתה לה משיכה לתחום, "זה משהו שנמצא אצלי עמוק בלב" . כשרון בולט עם ייחודיות וטעם מיוחד – כל אלו מורגשים בבית החדש. האהבה המשותפת של שניהם ליופי, עיצוב, יצירה ואמנות בלטו בכל תהליך תכנון ועיצוב הבית; יחד עם המקום שכל אחד נתן לשנייה וההפך, התמיכה והגמישות מחשבתית יצרו דירה שמשקפת את האהבות של מישל ושושי ואת התחושה שהם רצו שמי שנכנס אליהם הביתה יחווה וירגיש.
חלק מהפריטים והריהוט שהיה בדירה הישנה שינה פנים ונמצא בה גם היום; כמו שידת העץ בכניסה שמישל חידש וחלקם עברו כמו שהיו. כמו אוסף הבקבוקים המיוחד של מישל שמסודרים בארון הזכוכית שחידש בעבר בכישרון ועדינות. כ 40 שנה של איסוף מכל העולם, ממקומות שהיו בהם ואלו שקבלו מתנות מהבנות ומחברים וכל בקבוק רוצה לספר את הסיפור שלו.
השולחן בפינת האוכל מדגיש את המקום למשפחתיות ולארוחות שישי יחד ומאחורי דלת נראית ושאינה נראית נמצא חדר המשחקים של הנכדות. על שידת העץ היפה מונחים שני פסלי זכוכית צבעוניים שהביאו כל הדרך מסן פרנסיסקו ובתוכה שני רמקולים גדולים, אהבתו של מישל למוסיקה. מעליה, מדף עץ עם אינספור אלבומי תמונות.
הייתה הרבה התרגשות וסקרנות לקראת היציאה לפרויקט מוסיפים מישל ושושי ומעורבות לכל אורך הדרך. מתחילתו, דרך כל שלבי הבנייה ועד לסיומה. שושי ומישל היו הראשונים שחזרו לבניין והיה מאד מרגש לראות איך הבניין מתחדש ומשנה את פניו, קומה ועוד קומה ואיך השכונה "של פעם" הופכת לחדשה. במובנים מסוימים נהיית גם קצת אחרת, כשהעצים הירוקים שנשמרו עדיין שומרים על אופייה של השדרה. לפני הבניה, הקהילתיות והמשפחתיות הייתה חלק משמעותי ובלתי נפרד בחיי היום יום מה שבא לידי ביטוי בין היתר בתקופת הקורונה בה השכנים דאגו למי שהיה בבידוד, יחסי שכנות קרובים מאד, משתפים מישל ושושי.
חלק מהשכנים חזרו לגור בבניין והרבה מהשוכרים שגרו בבניין במשך המון שנים עזבו. עם הזמן נוצרים קשרים עם שכנים חדשים שהגיעו ועם הוותיקים שחזרו נשמר קשר טוב קרוב וחברי של פגישות שבועיות, כך שבמקביל יש המשך למה שהיה יש גם חדש שנוצר. "תל אביב משתנה וגם השדרה בגלל הבניה החדשה, עם זאת הרחוב נשאר יחיד ומיוחד" אומרת שושי בלב שלם.
שושי ומישל נהנים מהפנסיה ובוחרים לתת להנאות ולדברים שהם אוהבים לעשות מקום וזמן עם מחשבה וראייה לעתיד. מאותה נקודת מבט הם תכננו את הבית ובחרו כל פריט שיש בו. וכשיושבים על הכורסאות הלבנות שמזכירות עננים רכים ביום של ראות בהירה, אפשר לשמוע ובמיוחד להרגיש את השקט וההרמוניה מסביב - אליהם כוונו מישל ושושי כשיצאו לפרוייקט.
נכתב וצולם ע"י עידית גרינבוים – מחברת מילים, תמונות ורגש.